מיטת נוער, פוסטרים ופיסת נוסטלגיה

סיבוב רגלי בין הדוכנים הצבעוניים בשבוע הספר מביא עמו פיסות נוסטלגיה. ספרים שנקראו על מיטת נוער בקיבוץ של שנות ה-80, כשזמרים מחויכים מפוסטרים זולים משקיפים על הדפים. אותם ספרים שליוו את ילדותי ונערותי והיוו את המותרות המענגות של החיים. זה היה הרבה לפני המצאות כמו מיקרוגל, מזרון אורטופדי וכבלים. בימים ההם חלומי הגדול היה בסך הכול מיטה עם מזרן זוגי, כזה שהיה לנערים האמריקאים מהספרים שבלעתי. באמת האמנתי שבזכות מיטה כזאת אהפוך גם אני לחתיך הורס, חובק בלונדינית ביד אחת וכדורסל ביד שנייה. ימים שלמים וחמים ביליתי בשיטוטים ברחובות 'העיר הגדולה', שם נדמה כי חלום הנער האמריקאי שלי קרוב מתמיד להתממש. שעות של בהייה בחנויות (בעיקר חנויות מזרונים) ותו לא.

מיטת נוער – נעורים אחרים

מאז עברו שנים לא מעטות ואני אב לנער בן 14 שאינו מבלה את ימיו בשוטטות בין חנויות מזרונים, אלא ברביצה בסניפי מקדונלד'ס בקניונים. שלא בדומה לנער שנות ה-80, שהחזיק ספרים על מיטתו,ידיו של נער שנות ה-2000 אוחזות בשלט הפליסטיישן. ספרים טובים רק לבית הספר. זהו זה מבחינתו ואני לא יכול להכריח אותו. אך למרות ההבדלים בין הדורות, אני מאמין שיש גם מכנים המשותפים לכל הנערים בכל השנים. ואולי אסף שלי חולם כרגע על מזרן זוגי שישדרג את חייו? כמוני, גם הוא מבלה את נעוריו על מיטת נוער (למרות שלו יש מזרון אורטופדי). ובדומה לנער שהייתי, גם אסף שלי מת כבר להיות גדול (וכשאכן יהיה 'גדול' סביר שיתגעגע לנעוריו).

הרהורים על העתיד

כל שנה בחודש יוני אני נוסע לתל אביב ושם חולף על פני אותם ספרים שמילאו את ילדותי, שעיצבו אותי. ספרים ועוד ספרים ועוד ועוד ספרים. אני מרגיש איך השנים עוברות על גופי ונפשי עם כל כותרת מוכרת – "חסמב"ה", "אליפים", "אורי". אולי בחודש יוני בשנת 2030, אסף שלי יגיע בגפו לכיכר רבין, יעבור על פני הדוכנים הצבעוניים של 'שבוע הפליסטיישן' וייזכר בערגה בנעוריו. ייזכר איך גחן על מזרון אורטופדי ואחז שעות אינספור בשלט. ייזכר איך חלם על מזרן זוגי שישפר את חייו ואיך אבא שלו חלם על כך שיקרא איזה ספר. אולי בחודש יוני של שנת 2030 הוא יעבור בין חנויות מזרונים, יקנה לבן שלו מיטה בגובה משכורת של 3 חודשים וייזכר איך פעם היה בטוח שלהיות מבוגר זה נהדר.

גלגל החיים מסתובב על מזרון אורטופדי

השנים עוברות ואנחנו מתבגרים. העולם מתפתח ואנחנו משתנים. לאבא שלי לא הייתה פריבילגיה של קריאת ספרים על מיטת נוער. לא הייתה לו פריבילגיה אפילו ללכת לבית ספר. באותם ימים כל הנערים שבקיבוץ בילו את השנים היפות של חייהם בעבודה קשה. כשאסף שלי היה ילד קטן, הוא הלך איתי בשמחה לכל שבוע ספר. היום הוא ממלמל באדישות נחרצת שאין סיכוי שיעזוב מזרון אורטופדי ושלט של פליסטיישן לטובת בהייה בדפים עם מילים. אני משער שהנכד שלי לא יצטרך אפילו לחלום על מזרן זוגי, כי יהיה לו כזה כבר מגיל 6.

בשנה הראשונה, כשאסף סירב לבוא איתי לשבוע השוטטות בדוכנים הייתה לי צביטה בלב. לאט לאט נרפאתי כי ככה זה, צריך פשוט לקבל, כמו שקיבלתי את זה שאסף' צריך' פלאפון, כמו שאבא שלי קיבל את הטוסטוס שלי בגיל 18. אולי אנחנו אבות לא חזקים ואולי אנחנו אבות שפשוט אוהבים. העולם מתקדם, יש עוד ועוד המצאות. דבר אחד בטוח ימשיך לקרות – החלומות. נערים בכל תקופה יפנטזו על משהו בלתי מושג לעת עתה. אולי הם לא יבהו בכל מיני מזרונים ואולי אפילו לא בחנויות של משחקי פליסטיישן, אבל הם יבהו במשהו, יחשקו במשהו. בעיני זוהי רוח הנעורים וזה בסדר גם בלי ספרים.