משקפיים, סיגריה, ומחסום יצירתי

כבר שנים יש לי חלום לכתוב את הספר שירעיד את העולם. לשלב אלמנטים קומיים, דרמטיים ונוסטלגיים ולהביא אל העולם ספר ייחודי שכמותו טרם נראה, ספר שיהפוך אותי לסופר מפורסם ומוערך.

בכל שנות החיפוש אחר רעיון המוח שלי פועל ללא הפסקה. הוא פועל בצורה כזו נמרצת שלא צריך מכשירי שמיעה בכדי לשמוע אותו. כבר גנזתי אלפי רעיונות, התייאשתי וחזרתי לנסות, הרגשתי תמיד שהנה, עוד רגע, הפקק יפתח והרעיון הנכון יגיע.

כל ערב חזר על עצמו אותו הריטואל. אני מתיישב מול המחשב, מרכיב משקפיים, מדליק סיגריה ומתחיל לשרבט רסיסי מחשבות שעברו לי בראש באותו היום. התוצאות מיאנו להגיע. בערב אחד חם במיוחד התסכול גבר עלי, הטחתי את המשקפיים בקיר והם התנפצו לרסיסים. אין ספק שהיצירה היא תהליך מייסר.

בבוקר שאחרי התעוררתי אל עולם מטושטש. למזלי היו ברשותי עדשות יומיות וללכת אל ג'וני שהיה גם בחור נחמד מאוד וגם אופטומטריסט שעבד בחנות המשקפיים הסמוכה לביתי.

אופטומטריסט וילד פרחים

ג'וני היה אופטומטריסט שעלה לפני 20 שנה מאמריקה. הוא היה משרידי וודסטוק, מין ילד פרחים מזדקן. מאז שאני מכיר אותו הוא טוען שהמציא את החיבור בין מכשירי שמיעה למשקפיים אבל מישהו גנב לו את הרעיון ונהיה מיליונר. הוא קיבל אותי בחיוך כהרגלו. סיפרתי לג'וני מה קרה לי בליל אמש והוא ביקש ממני להמתין כמה דקות בכדי לברר בינתיים האם ניתן עוד להזמין דגם של משקפיים כמו אלו שהיו לי. ביקשתי ממנו להזדרז ככל שניתן כי באמת ובתמים סבלתי מהמגע של עדשות יומיות. התיישבתי ובהיתי בתמונות הרבות בהן קישט ג'וני את חנותו. היו שם תמונות של אלביס, פינק פלויד, הרולינג סטונס, ג'ימי הנדריקס ואפילו של מייקל ג'קסון. שאלתי את ג'וני איך מייקל ג'קסון קשור לכל השאר, אבל הוא רק חייך והתעסק בשלו.

הארה

ופתאום זה הכה בי. דווקא בתוך חנות משקפיים של אופטומטריסט שמסרב להכיר בעובדה כי שנת 1969 לא תחזור עוד וכי מכשירי שמיעה בשילוב משקפיים זו לא באמת המצאה שלו, קיבלתי את הרעיון לספר שלי: פגישה בחלקת האמנים של גן עדן בין שני מלכים – אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון. מרוב התלהבות שכחתי שבתוך עיניי מצויות כעת עדשות. אמרתי לג'וני שאני חייב לרוץ ופתחתי בספרינט לעבר הדירה שלי. נכנסתי ומייד התיישבתי על המחשב.

על מכשירי שמיעה ופאות לחיים

התחלתי לכתוב ולא קמתי מהמחשב במשך 10 שעות ברציפות. גל של יצירתיות הציף אותי ונכנסתי לאקסטאזה שקשה לתאר. פתאום לא זכרתי כלל כי בעיני נמצאות עדשות , מהמשקפיים השבורים, או מהאיום האיראני. מדהים איך ביקור אצל אופטומטריסט הצליח לפתוח את הפקק שהיה תקוע שנים. כך מתחילה הסצנה הראשונה בספר שלי:

מייקל ג'קסון מגיע אל חלקת האמנים של גן עדן ופוגש שם איש מבוגר עם מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, כרס אימתנית ופאות לחיים עבות. "אני מכיר אותך מאיפשהו, תזכיר לי" אמר מייקל בקולו העדין. "סליחה גברתי, פה זה חלקת האמנים, מי את ואיך נכנסת לפה?" ענה אלביס באסרטיביות רוק אנד רולית. "סליחה אדוני, אבל אני מייקל ג'קסון מלך הפופ. בילי ג'ין, ט'רילר, אומר לך משהו?".

"מייקל ג'קסון?" פער אלביס את עיניו בפליאה, "אמנם אני בלי משקפיים כרגע, אבל אני זוכר אותך כילד שחור עם אפרו, מה עשו לך ואיפה לעזאזל האף שלך?"

"זה סיפר ארוך" נאנח מייקל "יש לך זמן?"

"ספר ספר ילד, אין לי ממש לאן ללכת בעשר-עשרים – שלוש מאות השנים הקרובות".