משקפיים – פתאום עכשיו, פתאום היום

פתאום בגיל 35 גיליתי שאני צריך משקפיים. כל החיים ראיתי מעולה, וכשכולם אמרו לי "חכה, גם הזמן שלך יגיע" ביטלתי אותם בזלזול. הרגשתי שהעיניים שלי ימשיכו לעבוד באותה איכות עד גיל 60 לפחות, וגם אז תכננתי רק על משקפי ראייה קלות, לא יותר מזה.

היו לי עוד חברים כאלה שחשבו כמוני, אבל הם נפלו אחד אחרי השני. כבר לפני שנתיים הייתי מוקף באנשים שלכולם משקפי ראייה, עדשות, משקפי קריאה או מולטיפוקל (שלמען האמת אז עוד לא היה לי מושג מה זה אומר). ואני צחקתי עליהם והייתי בטוח שניצחתי, אבל פתאום הכול התחיל להשתנות.

הדרך התלולה להרכבת משקפיים

זה התחיל מזה שהייתי מצליח לקרוא את השלטים בכביש שבדרך לעבודה רק כשהייתי חולף על פניהם, ולא כמו פעם שהייתי מצליח לקרוא אפילו את האותיות הקטנות ממרחק. בהתחלה התעלמתי, אבל פעם לקחתי טרמפיסט שהרכיב משקפיים שלטענתו היו משקפיים עם עדשות מולטיפוקל (לא יכולתי לוודא מכיוון שעדיין לא היה לי מושג מה זה) וכשהתקשתי בקריאת שלט מרחוק שאלתי אותו אם הוא רואה מה כתוב. כמובן שהוא הצליח לקרוא ובאותה הזדמנות להכניס אותי לדיכאון עמוק.

זה המשיך עם העיתון של יום שישי אותו אני מקפיד לקרוא בכל יום שישי באותה שעה כבר 20 שנה. אשתי פתאום העירה לי שהעיתון ממש נוגע לי באף בזמן הקריאה. לצערי היא צדקה. ניסיתי להרחיק אותו ולא ראיתי כלום. "הם בטח מקטינים את האותיות כדי לחסוך בנייר, זה נורא טרנדי כל הקטע הירוק הזה עכשיו". אשתי שבמקרה מרכיבה עדשות מגע חייכה ושלפה לי את העיתון מהידיים. היא מתחה את ידה עד הסוף כדי להרחיק את העיתון מעיניה וקראה לי בדיוק את מה שהיה כתוב. "אתה צריך משקפי ראייה חמוד" זרקה לי בנונשלנטיות.

"מה פתאום, סתם היה לי יום קשה והעיניים שלי עייפות אני אשן צהריים והכול יסתדר". ובכן, ישנתי צהריים וכלום לא הסתדר.

וידוי

סירבתי לקבל את רוע הגזירה והמשכתי להתנהג כרגיל. ניסיתי גם להסתיר את המגבלה החדשה שלי מכל הסובבים אותי. מבחינתי להרכיב משקפיים תהיה כניעה לגיל, ואני תכננתי להמשיך ככה עד גיל 60.

באיזשהו שלב זה נהיה באמת מגוחך. הייתי מתגלח ומשאיר נקודות מלאות בזיפים, עושה ליד אשתי הצגות כאילו אני מצליח לקרוא את העיתון מרחוק, ורואה סרטים צרפתיים בני שלוש שעות מבלי להבין מילה אחת כי לא הצלחתי לקרוא את התרגום. אבל אני, לא משקפי ראייה ולא נעליים, לא מודה בחולשה.

עד שבאיזשהו שלב פשוט נשברתי. באתי אל אשתי וסיפרתי לה הכול, על השלטים שאני לא רואה, על העיתון שאני לא באמת קורא, הכול.

"מה אתה חושב, שלא שמתי לב?, פשוט רציתי שזה יגיע ממך". אכן, אישה זהב…

"אז מה עושים עכשיו" שאלתי.

"קודם כל אני מניחה שלהרכיב עדשות זו לא אופציה כרגע כי אתה לא אחד שיסכים להחדיר חפצים זרים לתוך העין"

"את מכירה אותי כל כך טוב" אמרתי בטון לא ממש סימפטי.

"האמת, שלפי הסיפורים שלך מה שאתה צריך זה משקפי מולטיפוקל"

ועכשיו – עדשות

היום, שלוש שנים אחרי אני סוף סוף יודע מה זה משקפי מולטיפוקל. אבל אחרי תקופת משקפיים לא קצרה החלטתי לנסות עדשות מגע. בהתחלה זה היה נורא ובכל הזדמנות פשוט הוצאתי אותן והרכבתי משקפי ראייה. אבל היום אני כבר רגיל, הן חלק ממני. לפעמים אני שוכח שהן שם ואז לרגע אני עוד מפנטז על להגיע לגיל 60 עם ראייה מושלמת.